<h1>ספר החינוך מצוה רצ"ד</h1>
<h2>דף עח.</h2>
שלא נשחוט בהמה ובנה ביום אחד בין בקדשים בין בחולין, שנאמר [ויקרא כ"ב] אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. משרשי המצוה שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומן, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר אשה כי תזריע עשה ג', לא כן מיני שאר בעלי חיים אלא דרך כלל במין ישים השם השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד לרמז זה. ועוד נוכל לומר בעניין על צד הפשט כמו כן שהוא לקבוע בנפשותינו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתינו צונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד ולקבוע בנפשינו מדת החמלה. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין פ"ב ע"א] שאין חילוק בין אותו ואת בנו או בנו תחילה ואחר כך האם, ומה שאמרו דבארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט, לפי שבארבעה זמנים אילו כל הקונים מן הסתם לשחטן לשעה קונין, ואילו הן, ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי אף ערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן צריך להודיעו דוקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאול אותו משום דספק ספיקא הוא עליו, שמא אין לה אם ואם יש לה שמא לא מכרה לשחוט, ומה שאמרו [שם] דשנים שלקחו פרה ובנה שזה שלקח ראשון [י]שחוט ראשון ואם קדם השני ושחט שלא כדין אסור הראשון לשחוט. ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומותר לשחוט האם עם בת בתה שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו, ומה שאמרו [שם] שאם שחט האם ובת בתה ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם ע"ח ע"ב] שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות שאמרו בפירוש בנו מי שבנו כרוך אחריו דהיינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחולין [שם ע"ט ע"א] עם הפירושים הטובים, שאם נתברר לנו הזכר שהוא אביו ודאי שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן התם הלכה כרבי יהודה, ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא, מדקאמר לעניין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה. ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב לא היה אומר כן, אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה מצד אם, אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב כוונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר אבל להחמיר ודאי נחוש לזרע האב, ובכל מקום שיהיה חומרא כשנאמר שלא נחוש אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון ספוקי מספקא ליה אזלינן לחומרא בכל מקום, ולפי זה היכא שאנו יודעין ודאי הזכר ניחוש לו בעניין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה בחולין פרק (ח') [ה']. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו חייב מלקות.
